עוגה לחג הפועלים


נתונים רשמיים של המדינה מעידים על מה שכולנו הרגשנו מזמן: ב-10 השנים האחרונות הולך ופוחת בצורה משמעותית חלקם של העובדים בעוגת ההכנסות הלאומית. חלקם של המעסיקים, לעומת זאת, רק הולך ותופח. את המתכון לעוגה אתם מוזמנים לבקש מבנימין נתניהו

מחקר חדש של מרכז אדוה מוכיח ומסביר את מה שכולנו הרגשנו מזמן: כושר ההשתכרות של האדם העובד במדינת ישראל הולך ונשחק. אנשים רבים עובדים, לעתים ביותר ממשרה אחרת, ועדיין לא מצליחים לסגור את החודש. היום כבר ברור כי ההקלות המופלגות שהעניק בנימין נתניהו למעסיקים, במיוחד לגדולים והחזקים שבהם, לא גורמות להם לחלוק רווחים עם האנשים שבזכותם המשק נע קדימה. להפך – בזכות הצעדים הכלכליים של נתניהו המעסיקים שומרים יותר ויותר מהרווחים לעצמם.    

על-פי המחקר, בעשור האחרון הלך והצטמצם חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית. הכנסה לאומית היא מושג מקצועי המוגדר על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ופירושה – הסכום הכולל של ההכנסות של ישראלים, עובדים ומעסיקים כאחד. זוהי עוגת ההכנסות של המדינה שלנו. חלקם של העובדים בעוגה מחושב לפי ההכנסה השנתית של כלל השכירים והעצמאים, הכוללת גם את ההפרשות שלהם לקרנות פנסיה, תגמולים וביטוח לאומי. חלקם של המעסיקים מחושב לפי הרווחים שמגיעים לכיסם של בעלי החברות לאחר ניכוי מס. כלומר, זה הכסף שנשאר בחשבונות של החברות או מחולק בין הבעלים. במציאות, הסכום הזה גדול אפילו יותר כי מעסיקים רבים רושמים חלק מההכנסות שלהם כ"הכנסות משכר", ולכן אלה מחושבות אוטומטית דווקא כחלק מהפרוסה של העובדים.

ב-2012 היה חלקם של העובדים 62% מהעוגה. זוהי פרוסה קטנה באופן משמעותי משהייתה בתחילת העשור הקודם. ב-2001 עמד חלקם של העובדים על 69% וב-2002 על 67%. בעוד שחלקם של העובדים נותר כמו שהיה בשנה שעברה, חלקם של המעסיקים דווקא עלה בשנה האחרונה והגיע לשיא של העשור האחרון – 15%. החלק הנותר של העוגה, 17%, הוא מסים המשולמים למדינה ומשמשים את משרדי הממשלה והשירותים החברתיים השונים.  חשוב להבין שגם אם זוהי ירידה של חמישה אחוזים בלבד, מדובר בסכומים משמעותיים ביותר, שהיו מקלים מאוד על כל אחד מהאנשים העובדים במדינת ישראל.

בואו נבין מה זה אומר בפועל: ב-2012 עמדה ההכנסה הלאומית של ישראל - כלומר, העוגה כולה - על 788 מיליארד שקל. אחוז אחד מתוך הסכום זה הוא 7.88 מיליארד שקל. אילו עמד חלקם של העובדים בעוגה היום על 67%, כמו שהיה בשנת 2002 - לפני העשור הכלכלי של נתניהו, שהעביר לבעלי ההון עוד ועוד מכספו של האדם העובד - היו העובדים מקבלים כקבוצה 39.4 מיליארד שקל נוספים. המספר הכולל של עובדים אזרחי ישראל הוא 3.6 מיליון איש. אם נחלק את התוספת הזאת במספר העובדים, נמצא שכל אחד מאיתנו יכול היה לזכות בתוספת של 10,924 שקל בשנה (או 910 שקל לחודש), אם הממשלה הייתה מנהיגה מדיניות שפועלת באמת לטובת האדם העובד – לטובת איש ההיי-טק, מנקה הקבלן המורה או הרופאה. אלא שהתוספת הכוללת של כמעט 40 מיליארד שקל – במקום להגיע גם לכיס לכיס של העובדים, נשארה אך ורק אצל המעסיקים שהלכו והגדילו את עושרם, בעוד שהעובדים שלהם נותרו מאחור.

במהלך העשור האחרון המשק צמח בשיעור מרשים והעוגה כולה גדלה ב-46%. אבל המציאות שהסתתרה מאחורי הגרפים המהוקצעים של פקידי האוצר הייתה קשה ובלתי-צודקת. בעוד שהפרוסה של העובדים תפחה ב-35% (במקביל לעלייה היסטרית ביוקר המחיה ושחיקת שכר), חלקם של המעסיקים תפח וגדל בלא פחות מ-160%. כלומר, מעטים בלבד - ולא הציבור הרחב - נהנו מהתפיחה הכללית של העוגה.

זה הזמן להזכיר שחצי מהעובדים בישראל מרוויחים בחודש פחות מ-5,806 שקלים. כלומר, בעלי משפחות רבים בישראל עובדים במשרה מלאה ועדיין לא מצליחים להביא הביתה סכום הגיוני שיאפשר להם לפרנס את ילדיהם ואת עצמם בכבוד. העובדה שעוד ועוד כסף נאגר אצל המעסיקים מטרידה במיוחד, כי זה לא רק ויכוח על חלוקה צודקת של הכנסות אלא על חוסר היכולת של אנשים עובדים -  ועובדים קשה - להרוויח את לחמם בישראל.

למציאות הזאת יש סיבות מוצקות, והמקור של כולן הוא האמונה הדתית-כמעט של נתניהו ולפיה ככל שהמעסיקים ירוויחו יותר, הם יטיבו גם עם העובדים שלהם. מהרגע שנכנס למשרד האוצר, נקט נתניהו בשורה של תהליכים להנחלת קפיטליזם בגירסתו הקיצונית ביותר במשק הישראלי. כך, למשל, ב-2003 הוא השיק את מהפכת המיסוי שלו שהקלה בעיקר על מי שיש לו המון כסף, מרחה חיוך גדול על פניהם של הטייקונים, עודדה את רוחם של התאגידים הבינלאומיים - ופגעה קשות באדם העובד. כך, למשל, פעל נתניהו במרץ לפגיעה עקבית בזכויות האדם העובד ובלגיטימיות של מאבקי עובדים. בנוסף, הוא עודד את תופעת עובדי הקבלן וטיפח מעמד של עובדים חסרי זכויות שלא חולמים אפילו על התאגדות. חשוב לזכור שהיכולת להתאגד היא הקלף היחיד שנותר בידי העובדים כדי להתמקח על החלק שלהם בעוגה.

איפה הכסף? גם המספרים שבדו"ח וגם הניסיון האישי של כל אחד מאיתנו מלמדים שפירות הצמיחה נותרו בידי המעסיקים. עם השנים, כולנו התרגלנו לכך שכשמגיע היום ההוא בחודש שבו פורסים את העוגה ומחלקים אותה בין מי שאופים אותה כל השנה, אנחנו, העובדים, הולכים הביתה עם פרוסה שרק הולכת וקטנה. ה-1 במאי הוא הזדמנות מצוינת לומר שוב את מה שהתחלנו לדרוש בקיץ 2011: זה לא חייב להיות ככה, וזה לא יהיה - כל עוד זה תלוי בנו.