תופעת טבע


בקרוב יחלו הדיונים על תקציב המדינה, ואיתם גם המריחות. נתניהו יספר לכולנו שחסר כסף. שחייבים לקצץ. אבל בזמן שהאזרחים העובדים והעסקים הקטנים נחנקים תחת הוצאות בלתי אפשריות ומשלמים מסים מלאים, מועדון קטן של חברות ענק סוגר את החודש עם רווחים של מיליארדים, אבל פשוט לא משלם למדינה כלום

תחשבו על המכולת השכונתית. על חברת היי-טק שאתם מכירים. על המפעל שמצליח לשרוד בקושי בעיר שלכם. המשותף לכל אלה הוא שכולם משלמים מס חברות כחוק, ומפרישים מדי שנה בין 20% ל-25% מהרווחים שלהם לקופת המדינה. זה לא קל, המציאות הכלכלית לא פשוטה - אבל עושים את זה.

עכשיו תחשבו על חברה גדולה כמו "טבע" (שווי מוערך: 22.9 מיליארד דולר) או על תאגיד בינלאומי כמו "אינטל" (שווי מוערך: 51.2 מיליארד דולר). המשותף לשתי אלה, ולעוד כמה חברות ענק הפועלת בישראל, הוא שהן משלמות פחות מס. הרבה פחות מס. הרבה-הרבה פחות מס.

"סבבה", תגידו, "אלה חברות בינלאומיות וצריך לבוא לקראתן".

"סבבה", נענה, "אבל כמה לבוא לקראתן?"

"הממ", תגידו. "בטוח אפשר לקצץ להן כמה אחוזים במס חברות".

"סבבה", נענה. "אבל מה תגידו אם נאמר לכם שכבר שנים כמה מהחברות החזקות בעולם משלמות בישראל כמעט אפס אחוז מס? כלומר, שום כלום. כלומר, עשרות אחוזים פחות מכל שאר העסקים בארץ. כלומר, עשרות אחוזים פחות ממס ההכנסה שאתם משלמים מדי חודש".

זוהי המציאות האבסורדית במדינת ישראל. אתמול נחשפה עובדה מדהימה: "טבע" הרוויחה ב-2012 1.6 מיליארד דולר. מתוכם שילמה למדינה מס של 5 מיליון דולר בלבד. זאת אומרת: 0.3% בלבד. וזה עוד לפני שהזכרנו אפילו את שערוריית הרווחים הכלואים – חוב של 27 מיליארד שקל שאותן חברות היו אמורות להעביר לקופה הציבורית בתמורה לפטורים האלה.

איך זה שאין בידינו את הרשימה המלאה של החברות המקבלות פטורים ואת הקריטריונים לקבלת ההקלות האלה? פשוט מאוד, משרד האוצר מסרב לחשוף אותם, למרות שמדובר בסכומים של מיליארדי שקלים שיוצאים, בסופו של דבר, מהכיס של כולנו.

"טבע" לא לבד בסיפור הזה. בארץ פועלות כמה עשרות חברות ענק הנהנות מפטורים אבסורדיים ממס. אנחנו לא יודעים בדיוק מיהן הזכאיות, אבל ידוע כי "כיל", "ישקר", "אינטל" ו"צ'ק פוינט" זוכות להטבות האלה. חמור מכך: קרנות פיננסיות זרות, שלא מייצרות שום מקום עבודה וסתם עושות סיבובים ממונפים בארץ, מקבלות אף הן פטורים מופלגים ממס. כך, למשל, התאפשר מצב שבו קרן אייפקס יוצאת מעיסקת בזק עם רווח של 4 מיליארד שקל, אבל מדינת ישראל לא רואה מזה אפילו שקל. למה? כי את נתניהו ובכירי האוצר מנחה אידאולוגיה עיוורת, שלפיה על משקיעים זרים יש להקל בכל דרך אפשרית.

מאז כניסתו של בנימין נתניהו למשרד האוצר ב-2003 מנהלת מדינת ישראל מדיניות של "מירוץ לתחתית" – הפחתה בלתי-מבוקרת של המיסוי על חברות ענק ועל האזרחים העשירים ביותר, המלווה בחלוקה נדיבה של פטורים חלומיים ממס.

המדיניות הזאת כבר הסבה לנו נזקים כבדים. היא הפכה את ישראל לאחת המדינות הבלתי-שוויוניות ביותר בעולם, דילדלה את קופת המדינה, יצרה גירעון חסר תקדים וחיבלה בשירותים החברתיים הבסיסיים שכולנו היינו אמורים לקבל. הניסיון העולמי, אגב, ממש לא בצד של נתניהו. באירלנד, למשל, החליטו לפני כמה שנים להתחנף עד אין קץ לתאגידי הענק, הפחיתו מסים באופן קיצוני והעניקו לחברות בינלאומיות הטבות חסרות תקדים. הניסוי הסתיים, כידוע, בפשיטת רגל של המדינה ובהתרסקות כלכלית.

המצב הזה, שבו עסקים קטנים משלמים הרבה יותר מס מחברות ענק, מנוגד לחלוטין למגמה הנהוגה במדינות ה-OECD, ומביא להחלשה קשה של היוזמה הפרטית. למעשה, ברוב מדינות המערב המצב הפוך לחלוטין. כך, למשל, באנגליה (החברות הגדולות משלמות 4% יותר מהקטנות), ביפן (הגדולות משלמות 14.7% יותר) ובארצות-הברית (הגדולות משלמות 20% יותר). איך זה קורה? באמצעות מס חברות דיפרנציאלי. כלומר, את עיקר ההטבות מהמדינה מקבלים דווקא העסקים הקטנים שזקוקים לעידוד ולדחיפה – ולא התאגידים עצומי המימדים.

בישראל, כאמור, המצב הפוך ומשרת לא את היזם החרוץ וקשה היום אלא את בעל ההון השבע והמקושר. החברות הגדולות, שכלל אינן זקוקות לסיוע מהמדינה, מקבלות ממנה מדי שנה מתנה בדמות הטבות מס של מיליארדים רבים. זאת בשעה שיצואנים קטנים נלחמים על חייהם ומסתפקים בפירורים. למעשה, 72% מהטבות המס בישראל מגיעות לחמש חברות בלבד – לא לחברת ההיי-טק החלוצית בהרצליה או למפעל הוותיק שנלחם על חייו בלוד – אלא לחמש החברות החזקות במשק.

הטיעון הרווח בקרב מי שמוכן אפילו למכור את המדינה תמורת אהדתן של חברות הענק הוא שהן יברחו מכאן, אם רק תחול הרעה כלשהי בתנאי המיסוי שלהן. הטענה השטחית הזאת מסוכנת ומופרכת מכמה טעמים:  

1) במשוואת הכוחות בין ישראל לחברות הגלובליות, לא רק לישראל יש מה להפסיד. חברות שכבר הקימו כאן מפעלי ענק בהשקעות עתק לא ימהרו לסגור את המפעלים האלה.

2) ניסיון העבר מלמד כי חברות בינלאומיות לא מגיעות לכאן בגלל הטבות מס. יש להן שיקולים אחרים, חשובים בהרבה, שהופכים את ישראל לאטרקטיבית. גורמים כמו רמת אנשי המקצוע המקומיים, חוזק מערכת ההשכלה והמחקר ואיכות התשתיות חשובים להן הרבה יותר מגובה המס, כשהן בוחנות יעדים להשקעה. ביטול חלקי של הפטורים לא מהווה איום פיננסי משום סוג על חברות בעלות מחזור שנתי של עשרות מיליארדי דולרים.

3) החברות הקטנות והבינוניות חשובות לא פחות להתפתחות המשק מהתאגידים הגדולים – ואולי אף חשובות מהם. למעשה, הן מעסיקות את רוב העובדים במשק. ההבדל בין חברה ענקית לחברות הקטנות נעוץ במספר הלוביסטים שיש בכוחה להפעיל. לחברות הקטנות, בניגוד לענקיות כמו "טבע" ו"צ'ק פוינט", אין צבאות של לוביסטים שפועלים למענן לילות כימים במסדרונות הכנסת. בנוסף, ההתרפסות המתמידה של ממשלת ישראל בפני חברות הענק מעודדת את הריכוזיות במשק ומחלישה את עיקרון התחרותיות.

4) אזרחי ישראל לא פחות חשובים מתאגידי הענק. "אין ארוחות חינם", הטיף לנו ראש הממשלה בשנה שעברה. וואלה, צודק: כסף באמת צריך להגיע ממקור כלשהו. מכאן יוצא שכשמקלים באופן קיצוני על מקור כספי מסוים, מכבידים בו-ברגע על מקור כספי אחר. והמקור הכספי האחר הזה הוא, כרגיל, אנחנו האזרחים. לנו אין לוביסטים. לנו אין קשרים. לנו אין את המספר של נתניהו בחיוג המהיר של הנייד. חשוב להבין: מה שלא ישלמו התאגידים החזקים, נשלם אנחנו האזרחים והעסקים הקטנים במע"מ, במס על הדלק ובמס הכנסה גבוה יותר. הם ימשיכו להתעשר ולשלשל לכיסם סכומים עם כל-כך הרבה אפסים שקשה אפילו להגות אותם בקול. ואתם? אתם תמשיכו לא לסגור את החודש.