ליברמן לא ידע


מבלי ששמנו לב אביגדור ליברמן הוא חלק מחיינו ומחיי הפוליטיקה הישראלית כבר מעל 20 שנה. מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יו"ר מפלגה, שר חוץ ושר ביטחון. למרות שרשימת ההישגים שלו די דלה, רשימת פרשיות השחיתות שמלוות אותו כל השנים יכולה למלא סדרת ספרים ארוכה. מכולן הוא יצא איכשהו, תמיד הוא לא ידע, לא שמע, היה עסוק בדיוק במשהו אחר. חוקרים הלכו ובאו, ח"כים ושרים ממפלגתו הודחו, עדים נעלמו, אבל ליברמן תמיד נשאר, כל הדרך עד למשרד הביטחון. אז בואו נצא למסע קצר בזמן וניזכר בכל הדברים המטרידים שהתרחשו בסביבתו של האיש שאחראי על הביטחון של מדינת ישראל, מאף אחד מהם לא היה לו מושג כמובן.



בסוף שנת 1997 פרש ליברמן מתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה והקים את "נתיב אל המזרח ישראל", חברה בינלאומית, שנועדה לפעול במדינות מזרח-אירופה, בעיקר בתחום הסחר בעץ. חברה באותו שם הוקמה גם בקפריסין. העולה החדש שעלה לגדולה הלך לעשות לביתו ובתוך זמן קצר הפך לאיש עסקים מוצלח במיוחד. בעסקת מטבע אחת ליברמן גרף כשלושה מיליון דולר. "זה כמו הימור בבורסה על המתכות", הסביר ליברמן בראיון להארץ ב-2003. "אחד מתמחה ביינים יפאניים ואחד בפרנקים שווייציים. אתה בודק אם זה בעלייה או בירידה ועושה כל מיני עסקאות פיננסיות".



בשנת 2001, זמן קצר לאחר שמונה לתפקיד שר התשתיות, הודיע ליברמן למבקר המדינה כי מכר את אחזקותיו בחברות לידידו הטוב יוסף שולדינר, ראש הקהילה היהודית באנטוורפן. שולדינר מינה כמורשה החתימה בחברה את נאמנו של ליברמן, נהגו לשעבר, איגור שניידר. יום לאחר מינוי ליברמן לשר התשתיות הודיע איש סוד אחר שלו, עורך הדין יואב מני, למשרד עורכי דין קפריסאי שניהל את החברות של ליברמן כשהיה איש עסקים פרטי, כי חברה אחרת בשם MV, שהוקמה באיי הבתולה עבור ליברמן, תועבר גם היא לשליטתו של הנהג שניידר.



כעבור כמה שבועות, לטענת הפרקליטות, הקימו מני וליברמן חברה נוספת באיי הבתולה, שלאחר גלגולים שונים קיבלה את השם Mayflower Capital Premier. לטענת הפרקליטות, על מנת להסתיר את שליטתו המוחלטת של ליברמן בחברה, היא נרשמה כמוחזקת בנאמנות עבור חברה נוספת, שגם בה שלט שניידר. כך הפך הנהג הנאמן והשכן לשעבר מההתנחלות נוקדים, לאיש שעסקיו חובקים עולם. במשטרה התעורר חשד כי מדובר כנראה במשחק תפקידים: הנהג לשעבר הוצב לכאורה כאיש קש ומי ששימש בפועל כנהג של החברות הזרות היה ליברמן. הפרקליטות טענה כי ליברמן הטעה את מבקר המדינה ובעניין זה יוחסה לו קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.



בשנים 2002-2008, שברובן שימש ליברמן בתפקידים ממלכתיים, נרשמו לחברות השונות הכנסות של מיליוני דולרים. בפרק הזמן הקצר שבו שימש ליברמן שר תחבורה בממשלת אריאל שרון, מאפריל 2003 עד יוני 2004, נרשמה לחברת Mayflower מאיי הבתולה הכנסה של ארבעה מיליון דולר. מרבית הכסף עבר ליעדים שאינם ידועים לפרקליטות.



בנקודה הזאת, הפך התיק של ליברמן למעורפל ואפוף מסתורין. 11 חיקורי דין שנערכו בשמונה מדינות שונות לא סייעו לאנשי הפרקליטות להשיב על כמה שאלות מפתח שעולות מחומר הראיות: למשל, מדוע נחת סכום דמיוני של 3.5 מיליון דולר בקיץ 2003 (שהוגדר תגמול בעד עסקה אחת), בחשבון הבנק של אחת מהחברות הזרות, וממי הוא התקבל? את סודה של העסקה הזאת, כמו גם עסקאות אחרות, התקשתה התביעה לפענח. בחקירותיהם טענו מקורבי ליברמן, בראשם הנהג שניידר, כי חלק מסכומי העתק זרמו לחברות הזרות בתמורה לייעוץ, תיווך או ייזום עסקאות שונות: יין, משאיות וסוכר.



בסדרת שימועים ארוכה פרקליטיו של ליברמן ניסו להוכיח, כי הלקוח שלהם אכן התנתק מעסקיו הפרטיים. הם באו לשימוע מצוידים בהררי מסמכים שנועדו להוכיח את טענת הבסיס שלהם: ליברמן לא יודע איך הגיעו מיליוני דולרים לחברות הזרות בהן שלט הנהג שלו, ולא עבור אילו שירותים הם שולמו. העובדה שאלה שהעבירו את הכספים ואלה שקיבלו אותם הם חבריו הקרובים, היא יד המקרה.



בין יולי 2004 לאפריל 2006 שוב לקח ליברמן פסק זמן מהממשלה והכנסת וחזר לעסקים. באותה תקופה הקימה בתו, מיכל, חברה בשם "מ.ל.1". היא פתחה חשבון בבנק לאומי בירושלים יחד עם יועצו האישי של ליברמן, שרון שלום, והם נרשמו כמורשי החתימה. הם אף חתמו על הצהרה לפיה החברה היא הנהנית היחידה בחשבון והם בעלי השליטה בה. בפועל, כך טענה הפרקליטות, היה ליברמן הבעלים של החברה ומיליוני השקלים שהצטברו בקופתה הוצאו על צרכיו השונים: שכרו, הוצאותיו, מזכירה, נהג, אבטחה, טיסות ושהייה בבתי מלון בארץ, והוצאות פוליטיות. בעניין זה נחשדו השלושה בעבירה של הלבנת הון.



אחת ההכנסות של מ.ל.1 היתה תשלום קבוע, בתמורה לייעוץ: 65 אלף דולר, ששילמה חברה שנשלטה על ידי חבר ילדות של ליברמן ממולדובה, דניאל גיטנשטיין. התשלום הקבוע המשיך לזרום לחשבון החברה גם לאחר שליברמן מונה לשר בממשלת אולמרט.באחת מחקירותיו טען חבר הנעורים שהתשלום נועד ליועצו של ליברמן, שרון שלום. אבל לטענת גורמים שעסקו בחקירת ליברמן, שלום אינו שולט ברוסית, כישוריו אינם הולמים את צרכיו של גיטנשטיין ובכלל, בחלק גדול מהתקופה שבה זרם הכסף, שלום עבד בעסקי יהלומים באפריקה. הכסף, לשיטת התביעה, נועד לליברמן.בסך הכל זרמו לחברה של מיכל 2.8 מיליון דולר. 1.2 מיליון הגיעו לחברה כשליברמן כיהן בתפקידים ממלכתיים. ליברמן טוען מנגד שהכספים שזרמו לחברה של הבת אחרי מינויו לשר הם תשלומים שהגיעו לו מהתקופה שהיה איש עסקים פרטי, שנפרשו על פני שנים.



באביב 2007, אחרי חקירתו הראשונה, ביקש ליברמן ממי שהיתה מזכירתו ב"נתיב אל המזרח", שתקבע פגישה עם אחד מעדי המפתח בפרשה, מנכ"ל החברות בעבר אנדי בויאנג'ו. המזכירה קבעה עם בויאנג'ו, אך ליברמן הוא שבא לפגישה ותיחקר את המנכ"ל לשעבר על חקירתו במשטרה. בעניין זה ייחסה התביעה לליברמן הטרדת עד שנועדה, לשיטתה, "למנוע את חשיפת האמת".



באוקטובר 2008, בעת שכיהן כשר לעניינים אסטרטגיים, טס ליברמן לבלארוס. במלון שבו התאכסן הוא נפגש עם השגריר הישראלי, זאב בן אריה. זמן קצר לפני הפגישה פנתה משטרת ישראל לבלארוס בבקשה לחקור עניינים הקשורים בתיק ליברמן. במסגרת תפקידו בן אריה ראה את הבקשה, ומיהר לרשום על פתק את שם החברה ומספר חשבון הבנק שרשויות אכיפת החוק התעניינו בהם. בפגישה במלון סיפר בן אריה לליברמן על הבקשה והעביר לו את הפתק. ליברמן עיין בו ותחב אותו לכיסו. בהמשך הורשע בן אריה בהדלפת חומר סודי מתוך החקירה לליברמן.



במארס 2009, עם מינוי ליברמן לתפקיד שר החוץ בממשלת נתניהו, הוא מינה את בן אריה ליועץ במטה המדיני שלו. מאוחר יותר עודד ליברמן את בן אריה להתמודד על משרת שגריר ישראל בלטביה. ליברמן נחשד בתיק הזה בעבירה של מרמה והפרת אמונים.



בדצמבר 2012 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, על ההחלטה לסגור את התיק העיקרי נגד ליברמן, בגלל היחלשות הראיות במהלך הזמן ( ולהגיש כתב אישום בפרשת השגריר בן אריה).  



“עד אחד נעלם, עד אחר התאבד - כנראה בשתי יריות על הקבר של אמא שלו, היו כל מיני מקרים מאוד משונים בתיק הזה. כל הזמן הרגשנו שיש מישהו אחד שצועד צעד אחד לפנינו. הבנו שמה שאנחנו יודעים, יודעים לפנינו", טענה עו”ד אביה אלף, שעמדה בראש המחלקה הכלכלית בפרקליטות וניהלה את תיק החשדות נגד ליברמן.



ביוני 2013  זיכה בית משפט השלום, פה־אחד, את ליברמן, מעבירת מרמה והפרת אמונים שיוחסה לו בפרשת השגריר זאב בן אריה. השופטים חגית מאק־קלמנוביץ, יצחק שמעוני ואיתן קורנהאוזר, אימצו את גרסת ליברמן וקבעו כי הפרקליטות לא הצליחה להוכיח את העובדות המיוחסות לו בכתב האישום.



בספטמבר האחרון הודיעו היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ופרקליט המדינה שי ניצן כי בכירי מפלגתו של ליברמן, שר התיירות לשעבר סטס מיסז'ניקוב, סגנית שר הפנים לשעבר פאינה קירשנבאום ועוד 14 חשודים, בהם עובדי ציבור בכירים, יועמדו לדין על עבירות שחיתות בכפוף לשימוע. זאת, כחלק מחקירת פרשת השחיתות במפלגת ישראל ביתנו. הפרקליטות הדגישה כי ישנם חשודים שבעניינם טרם התקבלה החלטה וכי היא צפויה להגיש כתבי אישום נוספים בפרשה.



השר לשעבר מיסז'ניקוב וסגנית השר לשעבר קירשנבאום, שהיתה גם מזכ"לית המפלגה, יועמדו לדין על קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים. מיסז'ניקוב יואשם גם בשימוש בקוקאין בהיותו בתפקיד ובשיבוש הליכי משפט, וכתב האישום נגד קירשנבאום יכלול גם עבירות מס והלבנת הון.בהודעת שפרסמה הפרקליטות נכתב שפרשת השחיתות במפלגת ישראל ביתנו היא מהגדולות שנחשפו בארץ, "הן מבחינת מורכבות ותחכום השיטה והמעשים, והן מבחינת היקף הפעילות ומספר המעורבים". הפרשה כוללת, למעשה, מספר רב של פרשות שחיתות שונות — חלקן נפרדות וחלקן משולבות זו בזו — שהחוט המקשר ביניהן מצביע על פעילות עבריינית שיטתית.



לפי החשד, רשויות וגופים שחפצו בתקציבים מהמדינה נדרשו לתת שוחד לאנשי ישראל ביתנו ובראשם קרישנבאום, שבתמורה פעלו להעברת הכספים. לפי הודעת הפרקליטות, "הגורמים המתוקצבים נדרשו להקצות סכום מתוך התקציב שהועבר אליהם לצרכים שהגדירו אנשי המפלגה". דוגמאות לצרכים כאלו הן רכישת שירותים עבור פעילות ישראל ביתנו והעסקה — אמיתית או פיקטיבית — של מקורבים למפלגה.



מלבד מיסז'ניקוב וקירשנבאום צפויים לעמוד לדין ראש מטה ישראל ביתנו לשעבר, דוד גודובסקי; יועצו של אביגדור ליברמן ומנכ"ל משרד החקלאות לשעבר, רמי כהן; השתדלן והמקורב לליברמן ישראל יהושע; וראש המועצה האזורית תמר דב ליטבינוף. לכל אלה מיוחסות עבירות שוחד ומרמה, לצד סעיפי אישום נוספים.



20 שנה ואין ספור פרשיות ואירועים לא קונבנציונאליים התרחשו בסביבתו של אביגדור ליברמן, אבל הוא לא יודע מהם כלום. אנחנו רוצים להאמין לליברמן, אבל אז עולה השאלה: האם אנחנו יכולים לישון בשקט כשבתפקיד שר הביטחון של מדינת ישראל מכהן אדם שאין לו מושג מה הולך סביבו כבר עשרים שנה?