לחץ דם


הבנייה היא "התשובה הציונית ההולמת" לפיגועים רק במקרה אחד – כשהיא מאפשרת להנהגת המתנחלים ללחוץ על הממשלה לבנות עוד ועוד ביהודה ושומרון, ולחבל בסיכוי להיפרד אי פעם מהפלסטינים

בשבוע שעבר נרצחה ילדה בת 13 בפיגוע מזעזע בקרית ארבע. בימין, כרגיל, לא חיכו שהדם יתייבש כדי לצעוק שהתגובה חייבת להיות בנייה בהתנחלויות. השרה איילת שקד הודיעה: "התשובה שלנו לרצח צריכה להיות בנייה. עוד הרבה בנייה"; השר נפתלי בנט הכריז כי "התשובה על הרצח והטרור היא עוד בנייה"; ח"כ בצלאל סמוטריץ' קרא ל"הרבה מאוד בנייה ביהודה ושומרון"; ח"כ שולי מועלם קראה לראש הממשלה "להתחיל לבנות"; ח"כ מוטי יוגב הגדיל ופירט: "גבעה 18 נמצאת בתוכנית הבינוי של קרית ארבע. המקום הזה, שעומד מול ביתה של הלל יפה, צריך להפוך לשכונה. זו התשובה הציונית ההולמת על רצח. צריכה לקום פה שכונה ובמיידי, עוד השבוע צריך להכשיר את הקרקע ולהביא קרוואנים, ותוך חודשיים להתחיל בתכנון ופיתוח. זאת הדרישה חד-משמעית".

ראש הממשלה ושר הביטחון שמעו את הקולות, והחליטו לנקוט ביד קשה נגד הטרור – לבנות 42 יחידות דיור חדשות בבית-אל, ולהקים תוכנית מיוחדת לחיזוק קרית ארבע. לרבים בימין זה לא הספיק.

באותו יום ממש בו נרצחה הילדה הלל יפה, אדם נוסף נפצע קשה בפיגוע דקירה בנתניה. שלושה שבועות קודם לכן נרצחו ארבעה בני אדם ו-16 נפצעו במתחם שרונה בתל אביב. חודש וחצי לפני כן התפוצץ מחבל מתאבד בקו 12 של אגד בירושלים ופצע 20 בני אדם, ובחודש שלפניו נורו ארבע רקטות לכיוון שדרות.

בשום שלב לא נשמעו זעקות הימין לבנות בנתניה, בירושלים, בשדרות או בתל אביב. גם הרקטה ששוגרה בשבוע האחרון לדרום הארץ לא גרמה למנהיגי המתנחלים לחשוב שבנייה בעוטף עזה היא התשובה הציונית לטרור. המסקנה: הבנייה היא התשובה הציונית ההכרחית לפיגועים רק במקרה אחד – כשהיא תואמת את האינטרס של הנהגת המתנחלים לבנות עוד ועוד ביהודה ושומרון, ולחבל בסיכוי להיפרד אי פעם מהפלסטינים.

הנהגת המתנחלים משתמשת שוב ושוב בדם הנרצחים כדי לקדם את האינטרסים הנדל"ניים שלהם. מילים קשות? ככה בדיוק הגדיר את הדברים ח"כ מוטי יוגב, שבתגובה לרצח מיכאל מרק קרא ל"תג מחיר של אישור שכונה בהתיישבות על כל הרוג". עו"ד איתמר בן-גביר, בין המתנחלים הלא מסופקים מעסקת הבנייה שהציע ראש הממשלה, טען שעשרות יחידות הדיור הן "פיצוחים לשבת", וכי "דם של ילדה יהודייה שווה יותר מ-42 יחידות דיור". גם ח"כ בצלאל סמוטריץ' הביע אי-שביעות רצון מהעסקה, כיוון שמדובר ב"יחידות דיור בודדות". אז כמה שווה דם של ילדה יהודייה? 200 יחידות דיור? כולל מרפסת? למועצת יש"ע יש תשובות: "רק אישור של אלפי יחידות דיור ופיתוח תשתיות באזור יהווה תשובה ציונית הולמת לטרור".

שכפ"ץ הדיור של המתנחלים

בהתנחלויות אוהבים לטעון שהם "השכפ"ץ" של המדינה, מעין בשר תותחים – אזרחים שהמדינה מקריבה את חייהם על-מנת שבתל אביב יחיו בשקט. רק היום טענה השרה איילת שקד בלווייה של מיכאל מרק ש"המתיישבים המסורים כאן הם המגן החלוץ של מדינת ישראל מפני הטרור. הם החיילים הקרביים של כולנו, אשר מגנים בגופם על שאר אזרחי ישראל. המתיישבים הם לא רק חומת מגן ביטחונית, הם גם חומת מגן מדינית".

לאחר כל פיגוע, במקום לתהות אם גישת השכפ"ץ הזו עובדת כל כך טוב, שקד וחבריה ממשיכים לקרוא לעוד ועוד בנייה בהתנחלויות, כנראה כי הפתרון הזה עבד כל כך טוב עד עכשיו. אך עד כמה הבנייה בשטחים משפרת את ביטחון ישראל? ככה זה נראה עד היום:

כבר ב-2011 השר אלי ישי קרא לממשלה לבנות 5,000 יחידות דיור בשטחים, "1,000 יחידות על כל נרצח", בתגובה לדקירה של משפחת פוגל. באזכרה למשפחת פוגל טען השר ישראל כץ: "נבנה עוד, זו התשובה". בפועל, יממה לאחר הפיגוע  אושרה בנייה של מאות יחידות דיור בשטחים. השפעת הבנייה על הביטחון הייתה כל כך חיובית, שב-2012 נהנו אזרחי ישראל ממבצע "עמוד ענן".

ממשלת נתניהו לא התייאשה, וב-2013 חל זינוק של 125 אחוז בבנייה בהתנחלויות. הדבר לא מנע את רצח שלושת הנערים ומבצע "צוק איתן" ב-2014, שגם אחריהם קרא השר משה יעלון לפצוח בגל בנייה בהתנחלויות. לא פחות מ-4000 דונם בשטחים הוכרזו כאדמות מדינה כדי שישמשו לבניית מאחזים, ובתחילת 2015 משרד הבינוי הוציא מכרז לבניית 450 יחידות דיור בהתנחלויות. הדבר לא מנע את

הפיגוע בהתנחלות דולב, בלווייתו של דני גונן, אמר השר אורי אריאל: "נמשיך לבנות, נבנה את דולב ומעלה אדומים. נשתול ונשתרש בכל ארץ ישראל". באותה שנה, בעקבות פיגוע הירי ליד המאחז עדי-עד, אמר סגן השר אלי בן-דהן בלווייתו של מלאכי רוזנפלד: "הדרך היחידה להפסיק את הפיגועים היא לגרש את משפחת המחבל, לחזק את ההתיישבות היהודית ולאשר עוד ועוד תוכניות בנייה". סיעת הבית היהודי כולה דרשה מנתניהו לבנות ביהודה ושומרון בתגובה לאירוע. כל אלה הועילו עד כדי כך, שמאז ספטמבר 2015 אנחנו נמצאים בעיצומו של גל פיגועים נוסף.

אבל בימין לא התייאשו מתג המחיר הכושל שהמציאו – בנייה בתשובה לרצח. באוקטובר 2015, בעקבות גל פיגועי הדקירה בהם הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע (שני הרוגים), הפיגוע בראשון לציון (ארבעה פצועים) והפיגועים ברעננה (חמישה פצועים), אורי אריאל קרא לנתניהו לבנות בשטחים; חיים כץ דרש להרחיב את הבנייה ביהודה ושומרון; איילת שקד הצהירה ש"צריך לבנות ולא להתבייש"; ואורן חזן הודיע שרק בנייה בלתי פוסקת היא התשובה הציונית היחידה.

דווקא כשמדיניות הימין בשבע השנים האחרונות מתגלה בכישלונה המהדהד, דורשים מנהיגי המתנחלים עוד ועוד מאותו הדבר. ככה נראה מגזר שביטחון ישראל כבר מזמן לא מעניין אותו – אלא רק יחידות דיור בשטחים, למרות שלא תמצאו בכירים במערכת הביטחון שאי פעם טענו שהן מועילות לביטחון ישראל, ואפילו להיפך.

הנהגת המתנחלים מוכנה להקריב את חייהם של אזרחי ישראל על מזבח הגבעות הקדושות ביצהר ומגרון. הבעיה: הם יודעים היטב שרוב הציבור לא אוחז בהשקפת העולם הדתית והמשיחית שלהם, לא חולם בלילות על הר הבית, ומעדיף שלום וביטחון על פני עוד כמה רגבים בחברון. לכן הם ממשיכים לטעון שהם "השכפ"ץ" שמגן על מדינת ישראל, ומפחידים אותנו שמי יודע מה יקרה כשהם לא יהיו שם. אולי אפילו אינתיפאדת סכינים!

האמת היא שהנוכחות של המתנחלים בשטחים, ובוודאי הבנייה המוגברת, מעודדים את הטרור על-פי הערכות עקביות של ראשי מערכת הביטחון, ופוגעים בישראל ביטחונית, כלכלית ומדינית. שני שלישים מחיילי צה"ל – כאלה שיכלו להגן על מדינת ישראל בזמן הזה – מצויים כעת מעבר לקו הירוק, מגנים על התנחלויות מבודדות שרובן המכריע יפונו בשלב כזה או אחר. במילים אחרות, צבא ההגנה לישראל כבר מזמן לא עסוק בביטחון אזרחי ישראל – רק שליש מכוחותיו פנויים לזה – אלא באבטחת אותו "שכפ"ץ".

בונים על הדם

אז מה הם באמת רוצים? שר החקלאות, אורי אריאל, כבר לא מתבייש להגיד שאין שום קשר בין הקריאות שלו ושל חבריו לבנות בשטחים – לבין ביטחון מדינת ישראל או הגנה מפני טרור. בביקור בקרית ארבע הודיע היום ש"הנקמה הלאומית שלנו צריכה להיות של בנייה ונטיעה", כיוון ש"המתיישבים ביהודה ושומרון בכלל ובהר חברון בפרט ממשיכים בדרכם של האבות והאימהות שלנו".

גם השר נפתלי בנט כבר הודה שביטחון ישראל לא עומד בלב האסטרטגיה של ממשלת ישראל, אלא סיפורי התנ"ך. "באדמת חברון טמונים אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה", הסביר בלוויית הלל יפה, "לא ניתן לקטוע את שרשרת הדורות בת 3800 שנה של עם היהודי בעיר אבותיו. מי שמוותר על קריית ארבע-חברון מוותר על ישראל. לכן אנחנו כאן לתמיד". זו לא תשובה ציונית ניצחת. זו תשובה משיחית מסוכנת.

זה מה שבאמת מעסיק את ראשי המתנחלים כשדמם של ילדים ומבוגרים נשפך בתוך ומחוץ לקו הירוק: לנצל את ההזדמנות לבנות ב"ארץ ישראל השלמה", כדי למנוע מישראל להגיע אי פעם להסדר מול הפלסטינים שאולי יגן טוב יותר על אזרחי ישראל – אך יחייב פינוי של חלק מההתנחלויות. "בין הירדן לים יש מקום למדינה אחת – מדינת ישראל", הכריז השר אריאל בלוויית מיכאל מרק שנרצח בכביש 60. הקורבנות, הלוויות, האזכרות: כל אלה משמשים את אריאל וחבריו למנוע הפרדה בין ישראל לפלסטינים ולקדם מדינה דו-לאומית (וגזענית) בישראל.

מי שהיו אמורים לצעוק את זה בקול גדול בימים אלה הם דווקא חברי האופוזיציה. מי שדמם של אזרחי ישראל יקר לו, מי שעתיד המדינה בראש מעייניו, היה אמור להשתלט על סדר היום הציבורי ולהבהיר שממשלת נתניהו מקריבה חיי אזרחים בתוך ומחוץ לקו הירוק, כי היא נשלטת בידי קבוצה קיצונית שמונעת כל פעולה ביטחונית או מדינית שאיננה בנייה בהתנחלויות. אך בשעה הקריטית הזו לחיים של כולנו, חברי האופוזיציה עוד מתלבטים מי יקלל חזק יותר את חנין זועבי – הספין האחרון מבית מדרשו של נתניהו. את מחיר הדמים אנחנו נמשיך לשלם.