שיעור העשרה


מה קובע ההסכם עם איראן, איך בדיוק הוא פוגע בתוכנית הגרעין שלה, האם הוא מחזק או מחליש את ישראל, ומה בעצם היו האלטרנטיבות? כל מה שאתם צריכים לדעת על ההסכם שנחתם היום – ב-5 נקודות פשוטות:

1) מה יש בהסכם הזה?

איראן נמצאת היום במרחק חודש וחצי בלבד מהשגת החומר הדרוש לייצור פצצה גרעינית. ההסכם החדש ירחיק את איראן למרחק שנה לפחות מהשגת החומר להכנת פצצה גרעינית, וישאיר אותה שם בעשר השנים הקרובות, תחת פיקוח בינלאומי אינטנסיבי. איך זה עובד? ההסכם מגביל את כמות האורניום המועשר שאיראן מורשית להחזיק ל-300 קילוגרם (כשליש מהכמות הדרושה לייצור פצצה אחת), ואוסר עליה לבנות כורים גרעיניים ב-15 השנים הבאות. בנוסף, תידרש איראן לפרק שני שליש מהצנטריפוגות שבידיה, ולהשלים עם פיקוח פולשני, קפדני ועקבי של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). המשמעות: איראן תוכל להעשיר אורניום לרמה שמתאימה לצרכים אזרחיים בלבד – אספקת חשמל, למשל – ולא לצרכים צבאיים.

בתמורה לכל זאת ורק לאחר שאיראן תיישם את ההסכם, המעצמות יסירו את הסנקציות הכלכליות המוטלות עליה – אבל לא את כולן, ולא מיד. יוסרו רק סנקציות שהוטלו בשל תוכנית הגרעין. אמברגו הנשק המוטל על איראן יוסר רק בעוד חמש שנים, והסנקציות על תוכנית הטילים הבליסטיים שלה תוסר רק בעוד שמונה שנים – כל זאת, כמובן, בתנאי שאיראן תעמוד בהתחייבויותיה. אם יהיה חשד שאיננה עומדת בתנאי ההסכם – גם הסנקציות שהוסרו יוחזרואגב, מי שכפו על ארה"ב ומדינות אירופה את ההקלה באמברגו הנשק והטילים היו דווקא רוסיה וסין: כן, אותן מדינות בדיוק שנתניהוליברמןבנט וגורמים אחרים בימין טוענים כבר שנים שאוטוטו יחליפו את המערב כמוקד יחסי החוץ של ישראל.

חשוב לזכור: כששיחות הגרעין יצאו לדרך, איראן הייתה במרחק חודש וחצי מהשגת החומר הנחוץ להכנת פצצה גרעינית. עם החתימה על הסכם הביניים עם המערב ב-2013 (גם אליו, כמובן, נתניהו התנגד), הקפיאה איראן את תוכנית הגרעין, ולראשונה זה עשור אף הסיגה אותה לאחור. במילים אחרות, אם שיחות הגרעין – שנתניהו התנגד להן נחרצות – לא היו יוצאות לדרך, איראן הייתה היום קרובה אף יותר לנשק גרעיני.

2) למה אי אפשר פשוט להפציץ אותם?

זה לא רעיון טוב, כפי שגם נתניהו יודע – ולראיה, במשך תשע השנים שלו במצטבר כראש ממשלה, בחר שלא להפציץ באיראן. על פי הערכות המומחים, בתרחיש האופטימי, תקיפה ישראלית באיראן תדחה את תוכנית הגרעין שלה בשנתיים לכל היותר. המחיר של צעד כזה יהיה מלחמה עם איראן, אליה צפויים להצטרף גם חזבאללה וחלק מארגונים בעזה. אחרי שנתיים תשקם איראן את התוכנית, עם תשובה מצוינת לשאלה מדוע היא זקוקה לנשק גרעיני. תקיפה אמריקאית, לעומת זאת, תוכל לעכב את תוכנית הגרעין בארבע שנים, אך כל עוד איראן לא הפרה הסכם חתום – תקיפה אמריקאית לא תצא לדרך. כל נשיא אמריקאי, רפובליקני או דמוקרטי, יצטרך סיבה מאוד משכנעת כדי לגרור את האמריקאים העייפים למלחמה נוספת במזה"ת, במיוחד אחרי הניסיון הטראומתי בעיראק (שלבסוף התברר שכלל לא פיתחה נשק לא קונבנציונלי).

3) אז מה האלטרנטיבה?

מלבד תקיפה צבאית, שאיננה ריאלית ואיננה אפקטיבית – האלטרנטיבה היחידה להסכם עם איראן היא המשך המצב הקיים. בתרחיש כזה, איראן הייתה ממשיכה להתקרב לפצצה. במקביל, הקהילה הבינלאומית לא הייתה יכולה להטיל עליה סנקציות נוספות, בגלל התנגדותן של רוסיה וסין, שמסרבות בתוקף להחריף את הסנקציות ללא משא ומתן. במילים אחרות: אם המעצמות לא היו חותמות על הסכם מול איראן עכשיו, לכל סבב שיחות עתידי היא הייתה מגיעה עם תוכנית גרעין מתקדמת יותר, ולכן בעמדת מיקוח חזקה יותר.

4) מה ביבי עשה עם כל זה?

במשך השנים האחרונות נתניהו הקפיד להשתמש בסיפור האיראני על מנת לצבור הון פוליטי, לאיים על אזרחי ישראל מצד אחד ולהכפיש את נשיא ארצות הברית מצד שני. נתניהו הכריז תחת כל עץ רענן שההסכם גרוע עוד לפני שנוסח הסכם, התנגח באובמה בקונגרס האמריקאי, והחרים את המו"מ מול איראן. התוצאה הייתה מרה: העולם איבד את סבלנותו לנתניהו, ישראל מודרה משיחות הגרעין, ונתניהו איבד כל יכולת להשפיע על פרטי ההסכם. מעבר לנזק האסטרטגי שנובע מהפגיעה ביחסים בין ישראל לארה"ב, התנהלותו של נתניהו חיבלה ביכולתה של ישראל להגדיל את הערובות הביטחוניות שתקבל כתוצאה מההסכם. בסוף כל זה, גם בהשגת היעד שנתניהו עצמו סימן לעצמו – עצירת ההסכם עם איראן – הוא נכשל.

5) ומה כל זה אומר מבחינת ישראל?

ראשית, ההסכם עם איראן פוגע ביכולותיה הגרעיניות, ומפחית את איום הגרעין על המזרח התיכון בכלל ועל ישראל בפרט. שנית, ההסכם מכניס פיקוח בינלאומי לאתרים החשודים באיראן, מה שיאפשר לגלות בהקדם כל ניסיון איראני להפרת ההסכם, ולנטרל אותו. שלישית, על פי גורמים בכירים במערכת הביטחון, ההסכם בין איראן למעצמות יאפשר להסיר את איראן מראש רשימת האיומים הביטחוניים על ישראל, ולהפנות אנרגיות, משאבים ותקציבים לטובת איומים אחרים.

בכירי מערכת הביטחון מעידים שההסכם טוב לישראל, ובוודאי עדיף על האלטרנטיבות הקיימות. משיחות שקיימנו עם גורמים רבים בצמרת הביטחונית עולה כי רובם תומכים, שלא לציטוט, בהסכם עם איראן, ומחווים את דעתם המקצועית כי חתימתו עדיפה במובהק על החלופות הריאליות. היו גם מי שלא חששו להתבטא כך בפומבי: ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, הגדיר את טענתו של נתניהו כאילו בעקבות ההסכם זמן הפריצה של איראן יהיה קטן משנה – בתור "בולשיט". ראש אמ"ן לשעבר, עמוס ידלין, הסביר שההסכם יעכב את הגרעין האיראני בשנים רבות, ושהוא רחוק מ"להלבין" את איראן בעיני העולם. ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, הבהיר שתוכנית הגרעין האיראנית איננה איום קיומי על ישראל, וכי בהסכם עם איראן יתרונות רבים. בנוסף, הודה כי תקיפה צבאית באיראן לא תעצור את תוכנית הגרעין.

היועץ ביטחון לאומי לשעבר, עוזי ארד, הגדיר את ההתנהלות של נתניהו בנושא כ"גול עצמי". ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, פרסם כי "כשבוחנים את מצב הגרעין האיראני מאז עלה נתניהו לשלטון, הנתונים מדהימים: בתחילת הקדנציה שלו היו באיראן כ־6,000 צנטריפוגות. היום מותקנות שם פי שלוש. עד 2009 ייצרה איראן כ־1,000 ק"ג אוראניום מועשר. המספר הזה גדל פי עשר. בשנים האלה איראן הקימה מפעל העשרה ובנתה כור מים כבדים. אבל הנזק האסטרטגי החמור מכל הוא דרדור היחסים עם ארה"ב – פגיעה כזו היא נזק אסטרטגי ליכולותיה הביטחוניות של ישראל". דיסקין הוסיף כי "בתחום הגרעין, נתניהו מונע ממניעים משיחיים".

בקיצור, ההסכם החדש מרחיק את איראן מיכולות גרעיניות למשך 10 השנים הקרובות לפחות, וגם אחריהן יימשך הפיקוח הבינלאומי על מתקניה. זה איננו הסכם אידיאלי, והאיראנים כנראה לא יתעוררו כאוהבי ישראל מחר בבוקר – אך הוא עדיף לאין שיעור על פני כל פתרון אחר שפתוח בפני ישראל היום.



לניתוח המלא של מרכז מולד את הסכם הגרעין החדש לחצו כאן