לצופף שורות


בכיתה של הילדים - צפוף (אלא אם אתם בממלכתי-דתי). באוטובוס לעבודה - צפוף (אלא אם אתם גרים בשכונה מבוססת). במסדרון בית החולים - צפוף (אלא אם יש לכם כסף לרפואה פרטית). מרגישים שלצרכים שלכם יש פחות ופחות מקום במדינה הזאת? זה לא מקרי. ככה נראית המדיניות הכלכלית של נתניהו: כמה שפחות כסף לשירותים החברתיים, כמה שיותר כסף לסקטורים הסחטניים

הילדים שלכם מתרגלים להידחס כמו סרדינים בגן הילדים ובבית הספר? אתם מוצאים את עצמכם בלית ברירה מחבקים זרים באוטובוס? ההורים שלכם מצטופפים במסדרונות בית החולים, עסוקים בלמשוך את תשומת לבה של אחות מזדמנת? זה לא מקרי: בשנים האחרונות אנחנו מקבלים שירות פחות טוב בכל אחת מהמערכות הציבוריות עליהן מופקדת המדינה. אבל לא כולנו, כמובן: בזרם החינוך הממלכתי-דתי והחרדי זוכים לכיתות קטנות יותר, מי שיכולים לממן רכב פרטי ונסיעות בכבישים מהירים לא סובלים מהתחבורה הציבורית הלא מתפקדת, ומי שיש להם כסף לשלם על רפואה פרטית – זוכים לתנאי אשפוז נוחים יותר. איך זה עובד?

3 דברים שכדאי לדעת על הצפיפות בבתי החולים, בגני הילדים, באוטובוסים ובתי הספר:

1)      מספר מיטות האשפוז בבתי החולים ביחס לאוכלוסייה קוצץ ב-11 אחוז בעשור האחרון, וב-16 אחוז מאז שנת 2000. בסך הכל, מספר מיטות האשפוז בישראל הוא כמחצית ממספרן במדינות ה-OECD. התוצאה היא לא רק צפיפות וטיפולים שניתנים במסדרונות: נתונים אלה מביאים גם להתדרדרות הטיפול הרפואי, לזיהומים שגורמים למחלות ולמוות, ולהגדלת הפער בין שירותי הבריאות הניתנים לרוב האוכלוסייה (במערכת הממלכתית) לבין אלה שניתנים למי שיש להם כסף - והרבה (במערכת הפרטית).

משיחה שקיימנו עם בכיר לשעבר במערכת הבריאות עולה שבישראל אין מדד מסודר וקבוע לכמות מיטות האשפוז הראויה לנפש. הכלל אומר: מקצצים ככל הניתן במספר המיטות, המכשירים הרפואיים וכוח האדם, עד "גבול הסיבולת של האזרחים". כלומר, המדיניות התקציבית היא להעמיס על מערכת הבריאות הציבורית כמה שיותר – עד מתי? עד שלאזרחים נמאס. ככה בדיוק קרה אחרי המחאה החברתית ב-2011, כשניתנו תוספות קטנות לשירותים החברתיים. בסך הכל, מדינת ישראל משקיעה פחות מרוב מדינות ה-OECD במערכת הבריאות. כתוצאה מכך, 40 אחוז מההוצאות על בריאות מגיעים ישירות מכיסם של האזרחים – האחוז הגבוה ביותר בקרב מדינות מפותחות. כמעט כל משקי הבית בישראל (93 אחוז) משלמים מכיסם על שירותי רפואה, ורבים אחרים מוותרים על טיפולים רפואיים בלית ברירה. המשמעות: מי שיכולים לקנות שירות רפואי טוב יותר זוכים בו – השאר ממשיכים לחכות לרופא במסדרון.

2)      הכיתות בבתי הספר בישראל הן מהצפופות ביותר בין מדינות ה-OECD, צפופות יותר ממדינות כמו אינדונזיה, טורקיה ודרום קוריאה. למעשה, צ'ילה וסין הן המדינות היחידות בארגון שבהן הכיתות צפופות יותר מאשר בישראל. מספר התלמידים הממוצע בכיתה, שעומד במדינות המערב על 21.3 ילדים בכיתה – עומד בישראל על 28.4 תלמידים בכיתה. גם בגני הילדים בישראל מופקדת כל גננת על 27 פעוטות בממוצע – בעוד בשאר מדינות ה-OECD עומד הממוצע על 14 ילדים לכל גננת. למרות מחאות ההורים הנמרצות, ועל אף המלצת ארגון ה-OECD לישראל שלא תקצץ בתקציב החינוך הבעייתי ממילא, צפויים בקרוב קיצוצים נוספים במערכת.

אבל גם במקרה הזה – מאוד תלוי לאיזה בית ספר אתם שולחים את הילדים שלכם. בשעה שממוצע התלמידים בכיתה חילונית עומד על 37 תלמידים בכיתה, הממוצע בבתי הספר הממלכתיים-דתיים עומד על 32.6 תלמידים בכיתה בלבד. פער זה אף צפוי להתגבר, שכן שר החינוך הנכנס, נפתלי בנט, מעדיף לטפח את זרם החינוך הממלכתי-דתי, המופלה לטובה גם ככה – על חשבון כל השאר.

3)      על פי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מצב התחבורה הציבורית בערים בישראל ירוד בהשוואה לערים מרכזיות בעולם. ממשלת נתניהו משקיעה בתחבורה הציבורית בערים בישראל 86 אחוז פחות מהממוצע בעולם. במצב שנוצר, על מנת להשלים את הפער בינה לבין העולם המערבי, יהיה על מדינת ישראל להשקיע בעשור הקרוב כ-250 מיליארד שקל בתחבורה הציבורית. עוד נתון מדהים: דווקא בערי הפריפריה ובשכונות הדרומיות של תל אביב, אזורים בהם התלות בתחבורה הציבורית גבוהה יותר, מערכת התחבורה הציבורית כושלת מלספק מענה הולם.

מעבר לאי הנוחות הכללית, הצפיפות במערכת גורמת להתדרדרות חריפה במצב החינוך (אבל לא בחינוך הממלכתי-דתי), בבריאות (אבל לא ברפואה הפרטית), ובתחבורה הציבורית (אבל הרבה פחות באזורים המבוססים).

איך זה קרה?

הכל התחיל בתוכנית הכלכלית הדרמטית של נתניהו ב-2003, שבמסגרתה החל לחסל בהדרגה את השירותים החברתיים בישראל. נתניהו טען אז, בניגוד לעצות הכלכלנים ואנשי המקצוע, שאם העשירים והחברות הגדולות ישלמו הרבה פחות מס – הם ישמחו, באופן וולונטרי, שלא לשמור את רווחי העתק האלה לעצמם ובמקום זאת להשקיע אותם בחזרה בחברה וכולם ירוויחו. הבעיה? מדינת ישראל צריכה כסף. מה עשה ראש הממשלה, כשתקציב המדינה הלך ונעלם בעקבות התוכנית הדרמטית? קיצץ, קיצץ ושוב קיצץ. כך הגענו למצב שבו השקעת הממשלה בישראל באזרחים נמוכה בהרבה מהמקובל בעולם המערבי.

מה שמדהים הוא שהקיצוץ הזה הוא לא תוצאה של בור יוצא דופן בקופת המדינה – ברבעון הראשון של 2015, למשל, גבתה המדינה מיסים ב-3 מיליארד שקל יותר מהמתוכנן. על פי תחזית האוצר, עד סוף השנה צפויה גביית המיסים להיות גבוהה ב-12-16 מיליארד שקל (!) מהמתוכנן. הכספים האדירים האלה היו יכולים להיות מושקעים בבריאות, בחינוך, ברווחה או בתשתיות. אבל ראש הממשלה מעדיף לשים את הכספים האלה במקום אחר: רק בחודש שעבר הבטיח לשותפות הקואליציוניות שלו לפנק בעשרות מיליארדים את המגזרים שלהן – וכדי למממן את כל הפינוקים האלה, הממשלה צפויה דווקא להעלות מיסים ולקצץ בתשתיות, בבריאות, ברווחה ובחינוך.