אין סיבה לגאווה


רגע לפני הבחירות לכנסת ה-20 ניתן כבר לקבוע שבשנים האחרונות איבדה ישראל את מעמדה כאחת המדינות המתקדמות ביותר בכל הנוגע לזכויות להט"ב. בזמן כהונת נתניהו כראש ממשלה הצטרפו עוד 17 מדינות למועדון הנישואים הגאים - בכנסת, לעומת זאת, עבר רק חוק גאה אחד. איך זה קרה?

לקריאת הדוח המלא בנושא הכנסת ה-19 והחקיקה הגאה לחצו כאן

בשבועות האחרונים קמים בזה אחר זה בני נוער בבתי ספר ברחבי הארץ ומוסרים לפוליטיקאים שניצבים לפניהם פיסה ממציאות החיים שלהם. בקול רועד מהתרגשות אך במידה מפתיעה של ביטחון עצמי הם מספרים: יש לי שני אבות. יש לי שתי אמהות. אחותי לסבית. אני הומו. אף אחד מהם לא מעלה על דעתו להתנצל.  נערות ונערים שצעירים ב-30 שנה מחברי הכנסת שיושבים לפניהם מדברים בטבעיות גמורה על נושא שגורם אפילו לרהוטים שבמנהיגי הימין לגמגם.

מחאת הנוער הגאה, אחת התופעות החיוביות היחידות שהכניסה לחיינו מערכת הבחירות הנוכחית, חשובה במיוחד משום שהיא מדגישה את הפער בין מציאות החיים של צעירים רבים בארץ לבין בית הנבחרים שאמור לעצב את עתידם.

ואכן, בעשור האחרון נוצרה סתירה חריפה בין ההתקדמות המהירה של הקהילה הגאה בישראל במישור הציבורי והחברתי לבין הביטוי העלוב שניתן למעמדה בספר החוקים של המדינה: מעולם לא הייתה הקהילה חזקה יותר מחוץ לכנסת, ומזמן לא הייתה כל-כך חסרת אפקטיביות בתוכה. איך אפשר להסביר את הפער הזה?

לפחות על הנייר, הכנסת ה-19 הכילה את "הגוש הגאה" הגדול ביותר אי-פעם: כ-60 חברי כנסת משמאל ומימין - מחד"ש ועד הליכוד - שתומכים בשוויון זכויות מלא לקהילה. בפועל, החבורה המגוּונת הזו לא הצליחה לתרגם מלים למעשים, תעמולה לחוקים. וכך, בזמן שמעבר לים מתחוללת מהפכה של ממש, הקהילה הגאה בישראל נאלצת להסתפק בפירורי חקיקה. נכון להיום, 34 מדינות כבר מכירות בנישואים חד-מיניים או בבריתות זוגיות גאות, ו-22 מתירות לזוגות חד-מיניים לאמץ ילדים באופן שוויוני. מאז שנכנס בנימין נתניהו למשרד ראש הממשלה ב-2009, הצטרפו לא פחות מ-17 מדינות למועדון הגאה, תשע מתוכן רק במהלך הכהונה הקצרה של הממשלה האחרונה. ההשוואה מתסכלת עוד יותר כשמגלים כי בחלק מן המדינות הללו - ברזיל, ארגנטינה וצרפת, לדוגמה - נהנתה הקהילה הגאה המקומית מאהדה ציבורית פחותה בהרבה מבישראל.

אם בשנות ה-90 יכלה ישראל להתגאות בהיותה אחת המדינות המתקדמות בעולם בכל הקשור לזכויות להט"ב, היום - רגע לפני הבחירות לכנסת ה-20 - ניתן לקבוע שבעשר השנים האחרונות איבדנו את היתרון הלהט"בי. למעשה, אנו משתייכים למועדון המפוקפק והמתרוקן של דמוקרטיות מערביות שמפנות עורף לעליית המשפחה הגאה. ההתקדמות החקיקתית של שנים עברו קרתה בעיקר בזמן שלטונן של ממשלות שמאל, והשימוש באמצעים משפטיים מיצה את עצמו נכון לעכשיו. המאבק למען המשפחה הגאה תקוע.

הקולות שעולים מהשטח מבהירים כי הגיע הזמן למהפכה גם בזירה הפוליטית, אלא שמשהו שם פשוט לא עובד. למרות השנתיים הסוערות שעברו על הקהילה - הפגנות המוניות, קמפיינים ויראליים, התכתשויות עם פוליטיקאים - מתוך 17 חוקים להט"ביים שהונחו על שולחן הכנסת היוצאת עבר חוק אחד בלבד, שאופיו סמלי ומקורו בכלל בספסלי האופוזיציה. כל המהפכות ההיסטוריות שהובטחו לנו נקברו רגע קט אחרי מסיבת העיתונאים שבישרה על לידתן.

איך זה קורה? ההסבר נעוץ, בראש ובראשונה, בכישלון הפוליטי של מפלגות המרכז. התפיסה של מפלגות אלו היא שתמיד עדיף להיות בתוך הממשלה, כי את המציאות אפשר לשנות "רק מבפנים". בחינה מדוקדקת של פעילותן במהלך השנתיים האחרונות מעלה ספקות קשים לגבי התיאוריה הזו.

אורכו של סעיף 37 בהסכם הקואליציוני עם "הבית היהודי" הוא שורה אחת בלבד, אבל בנט וחבריו לא היו צריכים יותר מזה. הסעיף הזה, שהוצנע בזמנו מהציבור, הוא שהבטיח כבר במרץ 2013 את מותה בטרם עת של כל החקיקה הגאה בכנסת ה-19. בסעיף 37 מעניקים לפיד ולבני לרבנים של בנט זכות וטו בענייני דת ומדינה.

מאותו רגע הפגינו אנשיו של בנט מיומנות פוליטית מרשימה בחיסול כל חוק גאה שהתקרב לשולחן ועדת השרים לענייני חקיקה. השוואת תנאים במשכנתאות לזוגות חד-מיניים? מה פתאום. מניעת אפליה ברישום של הורים גאים? אין מצב. הכרה בזוגות להט"ביים כהורים שכולים? למה מי מת.

מצביעי מפלגות המרכז שילמו מחיר כבד על הרומן הכושל הזה. במקביל, קרבות קרדיט בלתי-פוסקים בין "יש עתיד" למפלגות האופוזיציה מנעו מ"הגוש הגאה" לממש את הרוב שיש לו במליאה ולהעביר חוקים גאים מתחת לאף של בנט ורבניו.

במשך כל הזמן הזה לאדם אחד ויחיד במערכת הפוליטית היה הכוח להתיר את הפלונטר החקיקתי הסבוך: ראש הממשלה. בזמן שאזרחי ישראל מכירים היטב את השקפתו של נתניהו במגוון רחב של נושאים - מביטחון לאומי דרך לוחמת סייבר וכלה ביתרונותיה המוסריים של הטבעונות - אין להם שמץ של מושג מהי דעתו בנושא המאבק הגאה. עובדה זו מייחדת אותו מכל מנהיגי המערב, שנדרשו בשנים האחרונות להצהיר מפורשות על עמדתם בוויכוח.

זה לא מקרי. במשך שנים הקפיד נתניהו שלא לדבר על הקהילה. אפילו בהודעה המוקלטת ששחרר לציון שנתיים לרצח בבר-נוער לא העז לומר "נטייה מינית" ובחר להשתמש במילה המשונה "השקפה". הפעם הראשונה שבה תועד מבטא בפומבי את המונח המפורש "הומואים ולסביות" הייתה בחודש שעבר, בסרטון לכבוד פאנל פוליטי של ארגוני הקהילה. גם בהודעה קצרה זו לא נקט כל עמדה ברורה בשאלות המרכזיות שעל הפרק.

איפה כן מרבה נתניהו לדבר על הקהילה? בחו"ל ובאנגלית. ברבים מהנאומים הבינלאומיים שנשא בשנים האחרונות הזכיר ראש הממשלה בגאווה ניכרת את ה"גיי קומיוניטי" של ישראל, שמצבה - כך הסביר - שונה כל כך ממצבם של ההומואים האירנים שנתלים בכיכר העיר.

השתיקה הרועמת מצד נתניהו אינה בעלת משמעויות סמליות בלבד. יש לה גם השלכות פוליטיות: ראש הממשלה הוא הגורם היחיד במערכת הפוליטית שיכול היה להדוף את מבול העררים של "הבית היהודי", להפשיר את החוקים שנתקעו ולחתור לפשרה בקטטה המתמשכת בין בנט ולפיד. במקום, הוא בחר להתבונן בהתפתחויות מהצד.

גם נתניהו וגם שאר השחקנים במערכת הפוליטית חייבים כמה הסברים לנוער הגאה. העולם שלתוכו נולדו בני הדור הזה מסרב לקבל שתיקות נבוכות, ישיבה על הגדר וגילויי הומופוביה מיושנים. מבחינתם, אם יש משהו לא נורמלי במצב הנוכחי זה מה שקורה בין כותלי כנסת ישראל.