ממוטט את הכיס


בחמש השנים האחרונות, מאז שנכנס נתניהו ללשכת ראש הממשלה, זינק חלקם של ההורים במימון החינוך בישראל ב-66% אחוז. שיעור נוסף בנסיגת המדינה מאחריות לאזרחיה

עבור הורים רבים ה-1 בספטמבר הוא לא רק היום שבו נפתחת שנת הלימודים, אלא גם היום שבו נפתחים פנקסי הצ'קים. תשלומי הורים, ספרי לימוד, שיעורים פרטיים - בשנים האחרונות הפכו הלימודים בישראל למעמסה כלכלית הולכת וגוברת. מה שהיה אמור להינתן בחינם באופן שוויוני לכלל אזרחי המדינה הפך למצרך יקר שמחירו רק עולה משנה לשנה. חריצות? דמיון? חוכמה? בישראל 2014 התנאי הבסיסי ביותר להצלחה בבית הספר היא עומק הכיס של ההורים שלך.

נתונים חדשים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים בבירור כי המצוקה הכלכלית שחשים הורים רבים היא תולדה של מדיניות מכוונת ועקבית מצד ממשלת ישראל. הנתונים מוכיחים כי מאז שנכנס בנימין נתניהו ללשכת ראש הממשלה ב-2009 נסוגה המדינה באופן שיטתי מהאחריות שלה למימון החינוך בישראל. מדי שנה הקטינה הממשלה את החלק שלה במימון החינוך בישראל והעבירה את הנטל הכלכלי אל ההורים. ולא מדובר בסתם עלייה קטנה אלא בקפיצה אדירה של 66%. ב-2009 הנתח שמימנו ההורים מההוצאה הלאומית לחינוך עמד על 13 מיליארד שקל בלבד. עומד הנתח הזה על 24 מיליארד שקל.

הסכום הכולל שמושקע בכל מדינה בחינוך מכונה "ההוצאה הלאומית לחינוך". סכום זה מבוסס על שני מקורות מימון: תקציב החינוך של הממשלה וכסף המגיע מכיסם של האזרחים בעיקר באמצעות תשלומי הורים מסוגים שונים. ככל שהמדינה אחראית על נתח גדול יותר מן ההוצאה הלאומית על חינוך, כך נדרשים ההורים לשלם פחות כדי לספק חינוך בסיסי לילדים שלהם.

במצב הנוכחי המדינה מממנת 71% בלבד מההוצאה הלאומית לחינוך. 29% הנותרים - על כתפי ההורים, שגם ככה קורסים תחת נטל תשלומי הדיור, הרווחה, הבריאות והמזון. מדובר בשיא של כל הזמנים. ב-2011, השנה שבה פרצה המחאה החברתית, מימנו ההורים 24% מההוצאה הלאומית לחינוך - כלומר, בשלוש השנים שחלפו מאז שההורים יצאו למחות ברחובות העומס הכלכלי עליהם רק גדל, גם בזמן שיאיר לפיד יושב במשרד האוצר. בעקבות המחאה החברתית הפשירה אמנם ממשלת נתניהו את חוק חינוך חינם לגיל הרך, אבל חשוב לזכור כי היא גם העלתה במקביל את תשלומי ההורים בכ-20%.

השינוי הדרמטי שחל בחמש השנים האחרונות הפך את החינוך בישראל לאחד היקרים ביותר בעולם המערבי. למעשה, התמיכה שנדרשים ההורים בישראל להעביר למערכת החינוך גבוהה פי שניים מהממוצע ב-OECD שעומד על 16.4% בלבד. כשבוחנים את מדינות האיחוד האירופי בלבד, הממוצע נמוך עוד יותר ועומד על 10.7%. בצרפת, למשל, אחראים ההורים רק על 10.2% מההוצאה הלאומית לחינוך. במקסיקו - על 19.5%, בדנמרק על 5.5% ובשוודיה 2.5% בלבד.

בתכלס, אין שום סיבה להיות מופתעים מהנתונים הללו. את אותו דפוס בדיוק אפשר לזהות גם בתחומי חיים אחרים בישראל - דיור, רווחה, בריאות, תחבורה ציבורית. אחרי הכל, זוהי התפיסה של נתניהו: המדינה צריכה להיות אחראית לכמה שפחות שירותים חברתיים.

אבל הנתון המדאיג באמת הוא שלא רק שההורים הישראלים נדרשים לשלם יותר מדי שנה, אלא שגם הייקור הזה לא מאפשר לישראל להדביק את הפער ההולך ומתרחב בינה לבין שאר העולם המערבי. מדינה ממוצעת ב-OECD משקיעה קצת יותר מ-8,000 דולר בשנה על כל תלמיד, בעוד שבישראל ההשקעה עומדת על 6,000 דולר בלבד - מה שהופך אותנו לאחת המדינות המשקיעות הכי פחות בחינוך במערב כולו.