אחיי העבדים


השבוע פתח נפתלי בנט בתהליך לשינוי החוק שמבטיח לשכירים תגמול כספי על שעות נוספות. בין השאר, הוא מתכנן להסיר את אחד החסמים היחידים שמנעו מהבוס שלכם להשאיר אתכם במשרד אל תוך הלילה. הלוביסטים של המעסיקים הגדולים נושמים לרווחה

מה כוללת התוכנית החדשה של משרד הכלכלה? בנט מתכנן לבטל את החובה לשלם תוספת לעובדים שנשארים במקום עבודתם מעבר לשמונה השעות היומיות שבהן מחויב מי שמחזיק במשרה מלאה. במקום, הוא פועל להעברת המשק הישראלי לחישוב שעות נוספות על בסיס חודשי: תיקבע מכסה חודשית של שעות, ורק אם תעברו אותה תזכו לקבל תגמול על שעות נוספות.

במלים אחרות, המעסיק שלכם יוכל להשאיר אתכם בעבודה כמה שבא לו - גם עמוק אל תוך הלילה, אם זה מתאים לצרכיו העסקיים באותו יום - בלי להעניק לכם כל תמורה כספית, ובלבד שיקזז את השעות האלה מתישהו בהמשך החודש. השינוי המוצע יעביר כוח רב ובלתי-פרופורציונלי לידי המעסיקים בקביעת סדר היום של העובדים שלהם, ויפגע ביכולת של מיליוני שכירים לנהל באופן עצמאי את שגרת יומם. כתוצאה מכך, הרבה יותר הורים יחזרו הביתה בשעות מאוחרות והרבה פחות אנשים יוכלו לתכנן את לוח הזמנים שלהם מראש.

אם היום מעסיקים רבים חושבים פעמיים לפני שהם משאירים את העובדים שלהם שעות נוספות, הרי שאחרי הרפורמה המוצעת - שום דבר לא יגביל אותם בדרך אל הרווח. מה שבנט מבקש לעשות, בעצם, זה לחסל את התמריץ החוקי היחיד שמונע מהבוס שלכם לעכב אתכם במשרד כמה שהוא רוצה. מדובר בפגיעה נוספת ומשמעותית ביכולת שלנו להציב גבולות ברורים בין מקום העבודה לחיי המשפחה והפנאי. שלא לדבר על הבעיות הרבות שעלולות להיווצר אצל מי שמתמרן בין שתי משרות במקביל כדי לסגור את החודש (יותר ויותר ישראלים מאי-פעם, מסתבר).

איך אנחנו ביחס לעולם? הישראלים עובדים הרבה יותר מהממוצע בעולם, נהנים מפחות ימי-חופש ומטפלים במשך שבועות בילדים שלהם שיוצאים לחופשות ארוכות בהרבה מהמקובל. כבר היום, קובע דוח של ה-OECD, ישראל ניצבת במקום נמוך מאוד במדד של איזון בית-עבודה. הדוח משקלל פרמטרים כמו זמן פנוי אחרי העבודה ומספר שעות העבודה היומיות, והוא מציב את ישראל במקום הרביעי מהסוף. בנוסף, מספר שעות העבודה של הישראלי הממוצע גבוה ב-10% מהממוצע במדינות ה-OECD. מספר הישראלים שעובדים יותר מ-50 שעות בשבוע עומד על22.7% - לעומת שיעור כמעט אפסי בשאר מדינות המערב.

מי שאמור לשמור עלינו מניצול לרעה של חוקי העבודה הוא, כמובן, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה. כשבנט נכנס למשרד לפני כמה חודשים, הוא שינה את שמו ל"משרד הכלכלה" וסילק משם את "התעסוקה" - במה שמתברר עכשיו כסוג של הצהרת כוונות. דוח שפירסם ה-OECD ב-2010 על שוק העבודה המקומי דירג את ישראל בין המדינות שרמת הפיקוח על חוקי העבודה בהן היא מהנמוכות במערב.

בישראל יש מחסור חמור בפקחי עבודה - האנשים שאמורים לאכוף את זכויות העובדים של כולנו. היחס הנוכחי עומד על פקח אחד לכל 38,000 עובדים. ברוב מדינות המערב היחס הוא בערך פקח לכל 10,000 עובדים. בנק ישראל עצמו הזהיר מהאכיפה העלובה של חוקי העבודה הנהוגה כאן. ועדת טרכטנברג קבעה שיש להוסיף מספר משמעותי של תקני פקחים במשרד התמ"ת. בימי קיץ 2011 הלוהטים המלצה זו יוחצנה, כמובן, במרץ רב על-ידי לשכת נתניהו. אלא שכעבור שלושה חודשים היא בוטלה במהלך ישיבת ממשלה כלא הייתה.

מי הנפגעים העיקריים מהשינוי? בגדול, כל מי שחשוב לו להמשיך לקיים חיים תקינים במעט השעות שנותרו לו מחוץ למקום העבודה. אבל יש שתי קבוצות עיקריות שנפגעות מצעד זה באופן מיוחד: הראשונה - נשים עובדות. במשפחות רבות בישראל האחריות על גידול הילדים מוטלת עדיין על האישה. במצב הנוכחי, יום העבודה הישראלי בן שמונה השעות מותאם למסגרות החינוך הממלכתיות במדינה ומסונכרן איתן. אמהות ישלמו מחיר כבד על הפיכת עבודה בשעות הערב לדרישה רווחת. ככל ששעות העבודה יהפכו לסדירות פחות וככל שיקטן הביטחון התעסוקתי, כך תיחסם הגישה של נשים למשרות משמעותיות ומתגמלות.

הקבוצה השנייה שתיפגע באופן חמור על-ידי התוכנית של בנט הם העובדים השעתיים. אלה העובדים העניים ביותר, האנשים שמרוויחים הכי פחות במשק הישראלי ומקבלים את שכרם לפי שעה. במקרים רבים מצליחים העובדים השעתיים להגיע לשכר מינימום אך ורק בזכות התשלום המוגדל שמציעות להם השעות הנוספות.

מי עומד מאחורי הרפורמה המוצעת? לובי חזק וממומן היטב שמובל על-ידי חברות ההיי-טק הגדולות מקדם כבר כמה שנים את הרפורמה. עוד שותפים למאמצי השכנוע חברות תובלה שמעסיקות נהגי משאיות וכן גורמים בענף התיירות. נציגי החברות הללו כמעט קצרו הצלחה עם שר התמ"ת הקודם, שלום שמחון, אלא שהוא הצליח להדוף את הלחצים שלהם ברגע האחרון ולפזר את הוועדה שהקים כדי להכריע בנושא. בינתיים נראה שבנט, לעומתו, מקבל את הדרישות שלהם בזרועות פתוחות.

לובי המעסיקים קובל על כך שאינו נהנה מ"גמישות תעסוקתית" מספקת. בענף ההיי-טק טוענים שדפוסי הפעילות הבינלאומיים של החברות דורשים ימי עבודה ארוכים. האמת? לגיטימי ומקובל. אלא שעיון קצרצר בנוסח החוק הקיים שומט לחלוטין את הקרקע מתחת לטיעון, שלפיו המצב הקיים מגביל את פעילות חברות ההיי-טק.

כבר היום יכול מעסיק להשאיר את עובדיו עד 12 שעות במקום העבודה. אז עומדות בפניו שתי אפשרויות: או לשלם שעות נוספות או לחילופין לפצות את העובדים בכמות מוגדלת של שעות מנוחה בהמשך השבוע - קצת יותר מהשעות שנדרשו להישאר. בקיצור, מאחורי המונח האלסטי והמנומס "גמישות" לא עומד צורך עסקי בהול אלא שאיפה פשוטה לא להעניק לעובדים שום פיצוי ולמקסם רווחים - על גבם ועל גב הילדים שלהם.

בנט, אגב, סירב לכלול נציגי עובדים בצוות שהקים לדון ברפורמה.