בחירתו של נתניהו


הנה עובדה שנתניהו ושותפיו הקיצוניים לקואליציה לא רוצים שתדעו: בפני הממשלה עמדה האפשרות להקפיא את הבנייה בשטחים באופן זמני - במקום לשחרר יותר ממאה אסירים עם דם על הידיים. אבל נתניהו, שהפך לשבוי בידי הנהגת המתנחלים, נאלץ להעדיף הרחבת מרפסות בבית-אל על פני השארת האסירים מאחורי סורג ובריח

חברי הכנסת של הימין מרבים להתראיין ביממה האחרונה ולהזהיר תחת כל עץ רענן מפני ההשלכות הקשות של שחרור אסירים עם דם על הידיים. ראש הממשלה נתניהו, מצדו, פירסם אתמול מכתב פומבי לאזרחי ישראל, שבו הוא מתאר את חיבוטי הנפש שפקדו אותו כשנאלץ להורות על שחרורם של "רוצחים שפלים שביקשו להכריע אותנו בדרך הטרור". משום מה, לא הוא ולא הח"כים מימין טורחים לדבר על האופציות האחרות שהיו מונחות על השולחן.

ויש להם סיבה טובה.

נתניהו ומחנה הימין מעדיפים להציג את שחרור האסירים כאילו לא היה להם כל חלק בו, כאילו לא הייתה לו כל אלטרנטיבה. עובדתית, זה פשוט לא נכון. במסגרת ההבנות שהושגו בין מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, לישראל עמדו בפני ממשלת נתניהו שלושה צעדי מחווה אפשריים כלפי הרשות הפלסטינית, שנועדו להכשיר את דעת הקהל לחידוש המשא ומתן: הכרזה על כך שההסכם העתידי יתבסס על קווי 67' (מה שיקרה בין כה וכה, אם נתניהו באמת עומד מאחורי ההבטחות ההיסטוריות שנתן בנאום בר-אילן), הקפאת הבנייה בהתנחלויות כל עוד המו"מ נמשך - או שחרור 104 אסירים עם דם על הידיים.

נתניהו יכול היה לבחור באחת האפשרויות האחרות - הקפאה או הכרזה על קווי 67' - אבל הוא ידע היטב כי מתוך שלוש האופציות האלה - הכי פחות גרועה בעיני הימין היא דווקא שחרור רוצחים. לא הביטחון האישי שלכם, לא שלטון החוק ולא רגשי המשפחות השכולות מעניינים אותם, אלא רק כיבוש של גבעה נוספת בשומרון. נתניהו היה זקוק להחלטה שהוא יוכל להעביר בממשלה הקיצונית שלו, והוא הבין שמתוך שלוש האופציות, רק לשחרור אסירים יש סיכוי לעבור.

ואז הגיעה שעתו של ספין ייסורי המצפון. שרי הבית היהודי, הליכוד וישראל ביתנו השמיעו קול זעקה, התלהמו קצת בתקשורת, אבל בו-בזמן, מאחורי הקלעים תיאמו ביניהם במדוקדק מי מצביע נגד ומי נמנע - כדי שההצבעה בישיבת הממשלה תעבור בלי להביך את ראש הממשלה המכהן. נתניהו הבין היטב שאף אחד מהם לא יהיה מוכן להעלות הצגה פוליטית ריקה מתוכן לגבי הקפאת בנייה בשטחים - זה כבר נושא כבד בהרבה, קריטי בהרבה, חשוב להם בהרבה. לכן, בסופו של דבר, העדיף ראש הממשלה את הזכות להרחיב מרפסות בבית-אל על פני השארת האסירים מאחורי סורג ובריח.

בקיצור, זוהי עדות נוספת לכך שנתניהו הפך לשבוי פוליטי בידי אנשים שבניית שכונה חדשה בשטחים חשובה להם מביטחון אזרחי ישראל. במלים אחרות, אתם אולי תחזרו הביתה בארון - אבל להם יהיה את השומרון.